אני מפליג בזיכרוני לשנה ב' בשיעור פסיכולוגיה קוגנטיבית והנושא הפעם הוא שפה.
נועם חומסקי הזכור לרעה (אנטישמי מוצהר למרות שהוא יהודי) והזכור לטובה בכך שהתייחס לשפה כמערכת של ייצוגים מנטלים, שמוסדרת ע"י כללים. הוא אומר, ואני נוטה להסכים, שיש לנו במוח איזושהי מערכת או "איבר" מנטלי לרכישת שפה וזה אומר, ידע מולד של דקדוק אוניברסלי.
לתאוריה של חומסקי יש מספר טיעונים משכנעים:
- ילדים קטנים מבצעים מניפולציות אדירות על כמות מאוד מעטה של מילים שהם לומדים. במילים אחרות, מיישמים בקלות כללים דיקדוקיים למילים חדשות. למשל:
נועם חומסקי הזכור לרעה (אנטישמי מוצהר למרות שהוא יהודי) והזכור לטובה בכך שהתייחס לשפה כמערכת של ייצוגים מנטלים, שמוסדרת ע"י כללים. הוא אומר, ואני נוטה להסכים, שיש לנו במוח איזושהי מערכת או "איבר" מנטלי לרכישת שפה וזה אומר, ידע מולד של דקדוק אוניברסלי.
לתאוריה של חומסקי יש מספר טיעונים משכנעים:
- ילדים קטנים מבצעים מניפולציות אדירות על כמות מאוד מעטה של מילים שהם לומדים. במילים אחרות, מיישמים בקלות כללים דיקדוקיים למילים חדשות. למשל:
1 wugg + 1 wugg = 2 wuggs
המילה wuggs הומצאה ע"י הילד ע"פ תהליך של הסקה ממילים אחרים שהוא נחשף אליהם.
- תקופה קריטית. אחרי גילאי 11-13, האדם כמעט ולא יוכל לרכוש שפה באותה שליטה שבה היה יכול לרכוש את השפה לו התחיל מוקדם יותר. הדבר תופס גם לגבי ילדים חרשים- אחרי גילאי 11-13 השליטה שלהם בשפת הסימנים פחות טובה.
- והסיפור שאני מאוד אוהב מתייחס לגבי אנתרפולוג בשם bickerton שהגיע בשנות ה-70 לאי נידח ושם מצא ילדי עבדים.
ההורים של אותם ילדים הובאו לאי בסוף המאה ה-19, ממקומות שונים, כך שלא הייתה שפה משותפת ביניהם. אותם עבדים דיברו בשפת pidgin (כמו תוכנת מסרים מפורסמת בלינוקס) שהיא בעצם תערובת לא ברורה של סימני ידיים ומערכת כללים מטושטשת- משהו בסגנון של שימפנזות מדברות אחת עם השניה אחרי שילמדו אותם את שפת הסימנים.
מה שמדהים בכל הסיפור, הוא שהילדים שנולדו לתוך שפת ה Pidgin הזו, בעצם יצקו בה מערכת כללים דקדוקית חדשה לשפה שנקראת creole והפכו אותה לשפה עם מערכת כללים, ממש נס- סוג של "יש מאין".
מה שמעניין בכל הסיפור הוא כך, אם אכן יש איזשהו איבר מנטלי לתפיסה של מערכת דקדוק במוח שלנו, כיצד הוא מתפקד כאשר מסביבנו ברחבי העולם יש המון שפות, האם כול השפות נתפסות באופן שווה באותו איבר מנטלי ??
התשובה היא- לא!.
עכשיו אני מפליג לקורס אחר שנקרא נוירופסיכולוגיה פיזיולוגית שם דובר בעיקר על האופי שיש לבעיות מוחיות על יכולות הקוגניציה.
באותו קורס ציין המרצה, כי בארה"ב אחוז הדיסלקטים הרבה יותר נמוך בהשוואה לארץ. למשל בדיסלקציה שטחית.
אפשר לחלק שפות לשני סוגים: שטחית או עמוקה בפן האורתוגרפי. שפה שטוחה- מתבצעת המרה רגילה- כלומר מה שאתה קורא ככה אתה גם משמיע אותו למשל big מושמעת פונטית כ "ביג". שפה עמוקה- יש אחוז גבוה של המרות לא רגולריות למשל המילה כלב אפשר להשמיע אותה במספר צורות "כלאב, כאלב, כלב- עם דגש ב ב-'ב'" כלומר, ללא הניקוד אנו מסתמכים על הזיכרון שלנו בהשמעת המילה. אם תקחו מילה שאף פעם לא שמעתם ושהיא לא מנוקדת, ייקח הרבה זמן יחסית עד שתצליחו להגות אותה נכון אם בכלל. עברית מנוקדת נחשבת לשפה שטוחה כמו גם אנגלית. אבל בחיי היום-יום שלנו, אנו משתמשים בשפה עמוקה, עברית לא מנוקדת, ומסתמכים המון על הזיכרון הצלילי של המילה כדי להבין את המשמעות שלה.
צורת התקשורת הכתובה לא נתפסת אותו דבר אצל אנשים שונים, עקב התפיסה השונה שלנו את השפה לפי לאומים שונים.
אין לי איזשהם הנחיות חד משמעיות לגבי האופן שבו צריך לעשות שימוש במילים ומשפטים על מנת למקסם את השימוש היעיל בשפה להעברת מידע, אבל כן אני חושב שצריך לשים דגש רב ביותר על התוכן הנכתב.
הנקודה המרכזית היא שלא צריך לקחת את עניין הטקסט הכתוב כמובן מאליו. גם אחרי שכבר עניין הממשק מוצה עד תום ויש הרגשה שבה זהו הממשק הכי יעיל ושמיש ונוח, תמיד צריך לתת את הדעה לטקסט וכיצד הוא נתפס (ברמה הקוגנטיבית) אצל הקורא.
- תקופה קריטית. אחרי גילאי 11-13, האדם כמעט ולא יוכל לרכוש שפה באותה שליטה שבה היה יכול לרכוש את השפה לו התחיל מוקדם יותר. הדבר תופס גם לגבי ילדים חרשים- אחרי גילאי 11-13 השליטה שלהם בשפת הסימנים פחות טובה.
- והסיפור שאני מאוד אוהב מתייחס לגבי אנתרפולוג בשם bickerton שהגיע בשנות ה-70 לאי נידח ושם מצא ילדי עבדים.
ההורים של אותם ילדים הובאו לאי בסוף המאה ה-19, ממקומות שונים, כך שלא הייתה שפה משותפת ביניהם. אותם עבדים דיברו בשפת pidgin (כמו תוכנת מסרים מפורסמת בלינוקס) שהיא בעצם תערובת לא ברורה של סימני ידיים ומערכת כללים מטושטשת- משהו בסגנון של שימפנזות מדברות אחת עם השניה אחרי שילמדו אותם את שפת הסימנים.
מה שמדהים בכל הסיפור, הוא שהילדים שנולדו לתוך שפת ה Pidgin הזו, בעצם יצקו בה מערכת כללים דקדוקית חדשה לשפה שנקראת creole והפכו אותה לשפה עם מערכת כללים, ממש נס- סוג של "יש מאין".
מה שמעניין בכל הסיפור הוא כך, אם אכן יש איזשהו איבר מנטלי לתפיסה של מערכת דקדוק במוח שלנו, כיצד הוא מתפקד כאשר מסביבנו ברחבי העולם יש המון שפות, האם כול השפות נתפסות באופן שווה באותו איבר מנטלי ??
התשובה היא- לא!.
עכשיו אני מפליג לקורס אחר שנקרא נוירופסיכולוגיה פיזיולוגית שם דובר בעיקר על האופי שיש לבעיות מוחיות על יכולות הקוגניציה.
באותו קורס ציין המרצה, כי בארה"ב אחוז הדיסלקטים הרבה יותר נמוך בהשוואה לארץ. למשל בדיסלקציה שטחית.
אפשר לחלק שפות לשני סוגים: שטחית או עמוקה בפן האורתוגרפי. שפה שטוחה- מתבצעת המרה רגילה- כלומר מה שאתה קורא ככה אתה גם משמיע אותו למשל big מושמעת פונטית כ "ביג". שפה עמוקה- יש אחוז גבוה של המרות לא רגולריות למשל המילה כלב אפשר להשמיע אותה במספר צורות "כלאב, כאלב, כלב- עם דגש ב ב-'ב'" כלומר, ללא הניקוד אנו מסתמכים על הזיכרון שלנו בהשמעת המילה. אם תקחו מילה שאף פעם לא שמעתם ושהיא לא מנוקדת, ייקח הרבה זמן יחסית עד שתצליחו להגות אותה נכון אם בכלל. עברית מנוקדת נחשבת לשפה שטוחה כמו גם אנגלית. אבל בחיי היום-יום שלנו, אנו משתמשים בשפה עמוקה, עברית לא מנוקדת, ומסתמכים המון על הזיכרון הצלילי של המילה כדי להבין את המשמעות שלה.
צורת התקשורת הכתובה לא נתפסת אותו דבר אצל אנשים שונים, עקב התפיסה השונה שלנו את השפה לפי לאומים שונים.
אין לי איזשהם הנחיות חד משמעיות לגבי האופן שבו צריך לעשות שימוש במילים ומשפטים על מנת למקסם את השימוש היעיל בשפה להעברת מידע, אבל כן אני חושב שצריך לשים דגש רב ביותר על התוכן הנכתב.
הנקודה המרכזית היא שלא צריך לקחת את עניין הטקסט הכתוב כמובן מאליו. גם אחרי שכבר עניין הממשק מוצה עד תום ויש הרגשה שבה זהו הממשק הכי יעיל ושמיש ונוח, תמיד צריך לתת את הדעה לטקסט וכיצד הוא נתפס (ברמה הקוגנטיבית) אצל הקורא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה